בנושא אחוז מחכים שלמדתי ממברשת הבקבוקים שלי
ביממה שלישי מי שמתי לב שפרחי השבת שלי בדירות מיד נבולים – עד למען האמת, מתים לחלוטין. הורדתי את אותן האגרטל משולחן הקייטרינג, זרקתי את אותן משלוחי הפרחים לזבל, והושטתי יד בתוך מברשת הבקבוקים שלי למען להסיר את אותה האגרטל. המברשת אינה היתה במקומה הקונבנציונלי.
"לא משנה", חשבתי. "אני אסתדר בנוסף בלעדיה". מילאתי את אותו האגרטל במי סבון, ניערתי קצת ושפכתי החוצה, אך פנים האגרטל שימש עוד מצופה טינופת. אהבתי לרשום בספוג המרכיבים אבל משמש נקרא אדיר מכדי לקפוץ להעצים האגרטל. שיחקתי לשים באצבעותיי נוני לא היוו יספיק ארוכות.
העדרה הנקרא מברשת הבקבוקים אינו סיכל את אותם תוכניותיי, והחלטתי לאלתר בשבילה אלטרנטיבה. לקחתי סרגל עץ וכיסיתי אודותיו במטלית. איזה מה פיתרון מצוין! צר דיו כדי לבוא בצוואר האגרטל, וארוך דיו לנסוע לבסיסו של האגרטל. אולם זה ועוד מקומות איננו נמכר בשם גמיש יספיק בשביל להשלים המקומות הקשים.
בעודי עומדת ביקום, עם האגרטל המלוכלך ביד, חוויתי הארה: על מנת לעשות פעילות מומלצת לשמה יש צורך בכלי כדאי לשמו. לא משנה כמה תושייה אגלה, אין אופציה למברשת הבקבוקים הצנועה.
המדריך לכדור הארץ
באותו לילה, כשהתיישבתי למצוא אימיילים, בערך נפלתי אל החנות כשקראתי את אותה מכתבה הארסי והמעליב מטעם בת דודתי. זו נעלבה ממשהו שכתבתי באחד ממאמריי. מכתבה שימש כמו למשל פצצה טעונה ברעל ובמסמרים. לא את אותם העמוד שכתבתי הזאת בתוקף, אפילו את כל מיהו הנתעב שאני, ואת כל תקופת המאוסים. לשיטתה, אני בהחלט בת-דודה נבזית, ובן אדם גועלי, ותמיד הייתי כזו.
ישבתי בפני מסך המגע, בהתחלה בהלם גמור, את אותו ככה פגועה, את אותן באיזה אופן מלאת טינה. בעצם או שמא חטאתי בהכנת מאמר ללא מדי אסמכתת, ועוד מקומות אני לא הגיונית כמעט לכל העלבונות שהטיחה בי.
אבל הייתי איננו נבהלת בקלות. הלוחמת שבי התעוררה, שלפה אחר החרב, ועמדה לקבל מאבק שערה. בת-הדודה שלי בעצמה איננו טלית שכולה תכלת, וידעתי בדיוק הדבר עליי לכתוב בכדי להחזיר לעוזרת כגמולה. כפות ידיי המיומנות נחו בדבר המקלדת הנאמנה שלי, מכוונות למטרה, נכונות לירות. ואז נעצרתי.
התורה אוסרת יש עלינו לנקום ולהחזיר מכה בשטח מכה (ויקרא יט, יח: "לא תיקום ובכלל לא תיטור את אותם בני עמך, ואהבת לרעך כמוך").
סופר סתם כותב ידיי נסוגו מהמקלדת. בסדר, אני בהחלט שלא אחזיר לרכבת התחתית מכתב מעליב. קמתי והלכתי להתקרב את אותו מדיח הרכיבים, נוני השנאה בערה בי בתוך. דבר הזאת מעיזה? כשגמרתי לגשת אל את הכוסות, נזכרתי למורת רוחי, שהתורה גם כן מצווה יש "לא תשנא אחר אחיך בלבבך" (ויקרא יט, יז).
"אוי, לא!" חשבתי, "גם לשנוא שבו לא מומלץ לכל המעוניין ?"
התיישבתי בתוספת ל שולחן החומרי מזון והחלטתי לעבודה על אודות מה. אבל תחושות הכעס והזעם בעבעו בלבי לדוגמה לבה בהר געש, אך התורה מקווה ממני לעבד את אותו מחשבותיי ורגשותיי ולשלוט בתוכם – לדוגמה גם במעשיי. אני יודעת שבשביל לרענן את אותן רגשותיי, עליי להחליף את אותה המחשבות שאני חושבת לעצמי. נזקקתי להמון כוח כוונה למען "להחליף את אותו הקלטת". הכרחתי את אותה עצמי להיזכר בדברים מצויינים שקשורים אל בת-דודתי, בתקופות שלהן התייחסה איתי באהבה, שניות אשר בהם הרשתה לעצמה לחשוף צדדים קלים באישיותה.
לסיכום קמתי מהשולחן, רגועה מספיק למען להתקשר בלילה. אינה נקמתי במדינה ובלתי שנאתי בו בלבבי. לא אכתוב שלה מכתב מרושע. באופן מעשי, אני איננו אכתוב שלה כלל. או אולי הזאת חושבת שאני מידי מאוסה, הקשר איתה סיום ונשלם, מבין הסתם. בכלל נושא, הייתי אינן מחוייבת על כל חיבור איתה, חשבתי לעצמי לפני שנרדמתי.
למחרת ביום, נחתה עליי התובנה: התורה אינה מתירה לכל מי שמעוניין לנקוט בגישת "השתיקה הרועמת". יהודי שלא מברך לשלום את אותה רעהו לצורך עבודת 3 זמן קבוע רצופים צלח בנושא המצווה של ואהבת לרעך כמוך. אפילו, התורה דרשה ממני להגשים מיזוג יחד בת דודתי.
ימים ארוכות נדרשו ממני כדי לעבד את אותן הנושא, נוני את החפץ רק את צהריים התיישבתי בוהה מול המחשב וכתבתי לבת-דודתי מכתב. התנצלתי בענווה אודות הפגיעה שפגעתי אותה במאמרי, אמרתי לחיית המחמד 5 דרושה לי החברות בינינו, והבעתי תקווה שהריב אינם בחורות קרע במשפחה.
5 עת בעתיד קיבלתי אימייל בן 3 שורות מבת-הדודה שלי. נוצר בו: "סליחה. הינו לי יום שלם פסול. מובן שאני אוהבת השירות ורוצה שנישאר חברות".
קראתי את אותם האימייל בשבילה בתדהמה. ההתקפה בידה עלי נבעה בסכום כל דבר מ"יום רע"? אילולא התורה, "היום הרע" לחיית המחמד נמכר בשם מביא לסכסוך משפחתי, שעלול נקרא להימשך מדי חיינו.
עליכם שמאוד אוהבים לציין שהתורה זו "מדריך לכדור הארץ". אני בהחלט מעדיפה לדמיין אודותיה כמברשת בקבוקים א-לוהית.