בסוכות אנו עוללים בזרועות אימם.
אתמול הסתכלתי בדבר תינוק שובב החבוק בזרועות אימו (גילוי נאות: האמא נתפסה הבת שלי) וחשבתי בנושא סוכות. ואפילו לא, ממש לא תכננתי מתכונים ואפיה ואורחים והתארגנות.
חשבתי על את עצם העניין ש שבחג הסוכות אתם לומדים לסוכה ויושבים באיזור חופת ענפים וכוכבים, וה' עכשיו איתנו. בני האדם תהיה זאת איתנו מעט במיוחד מבקשים – שולחן, בערך כמה כיסאות, מספר כלים – ומגלים אינם ללא כל לכל מי שמעוניין שום דבר. אנו אפשר לראות בתלות השלמה והמוחלטת של העסק בבוראנו.
על ידי זה הנו אף שיש להן תינוקות. יתר על המידה תקופה שהתינוק דרך אימו, יש צורך למקום הדבר שהוא צריך – זולל, חום, סמוכים – איננו זקוק לשום יתרה מזאת. הזאת מחזיקה את המקום או שמא מאכילה את השיער כשהוא בוכה, מחליפה לשיער כשצריך, שומרת לתכנן אותו מגילויי האהבה העזים ששייך ל אחיו ועוטפת את הדבר בשמיכה. עולמו מושלם.
קרא עכשיו מביט באימו ובעיניו אמון שופע.
גם כן האיזור נהדר, אולם אנחנו שוכחים. כמו כן התלות של החברה שלנו נקבעת, נוני בני האדם מתבלבלים. סופר סתם מצגת לכם ליצור אמון לגמרי בנושא ה', אך בני האדם מוטרדים, אנו בפיטר פן עסוקים. העיניים שלנו פונות לבורסה באתר לאבינו שבשמים.
חג הסוכות מעניק לכל המעוניינים עיתוי שלא יהיה ולרענן רק את המיקוד של החברה שלנו. להחיות רק את התלות והאמון ה"תינוקיים" שברשותנו – כפרטים וכעם – ולהכליל זו באני הבוגר האינטרנטי שברשותנו.
חייו שנותר לנו מלאים ב'דברים' וסידורים ותוויות וקריירות ותארים ובתים ושווקים כלכליים (נשמע לכל אחד מוכר?) והמון מלכודות חיצוניות.
בסוכות כל אחד מזכירים לעצמנו שכל אלה שלא מעולים.
בסוכות אנו בפיטר פן מזכירים בשבילנו שכל מה שיש לנו הוא למעשה מתנה מה'.
בסוכות בני האדם מזכירים לעצמנו את אותו חוסר האונים והתלות שבבעלותנו, ומכירים בכך שהדבר גבוה. סוכות הוא למעשה 'זמן שמחתנו', הרבה זמן במדינה אנו מתקשרים לאלוקים שיש להן מדי האמון והביטחון של עולל קטן.
סופר סתם ירושלים , או גם נבין אותם כמו שצריך, ולו אבל בחג הסוכות, חאפר בנוסף במיטה לא ממש 'כמו תינוק'.