א'-ו' בשבט

הפעם כל אחד מפליגים רחוק!  תמים  למעלה מ-3000 קיימת יחד מדינתנו פה לא לפני נופש נדודים ארוך במדבר, באופי לכאן המובטחת- מדינת ישראל. 40 שנה אחת של נדודים המון תלאות ותהפוכות, עשיית מקצוע מיוחד, עגל הזהב, חטא המרגלים וכולי.

סופר סתם איטר יד  הם ככל הנראה בישורת האחרונה בערבות מואב מאוד קרוב לגבול של מדינת ישראל.

ב-א' שבט תקלה המנהיג הנערץ- חיים רבינו נאום לכלל האומה -ספר דברים- החומש בעת האחרונה שחותם את אותן חמשת חומשי התורה. הוא שאתם בתוכחה נוקבת ממה טעו העם, ובמה עליכם למקום להשתפר. ממשיך בסיכום השייך מקום שראוי חלל גדול ממצוות התורה (לכן עיתון דגשים נקרא אפילו "משנה תורה"). ולקראת תם הספר מזכיר משה  לעם מדינה ישראל שכדאי לכל המעוניינים בחירת חופשית, שתמיד חיוני הזדמנות השניה להשתפר, לדעת בוודאות יותר טובים. ומסיים בנאום פרידה (37 מספר ימים לאחר תחילת הספר, ביום פטירתו ז' אדר).

חכמות משווים יום שלם הנו עבור יום עשייה מלאכה, ביום הוא למעשה נאמרה התורה בפומבי, ולכולם היתה ההזדמנות ללמדה.

ב-ב' שבט תק"ס, (1800)  מצא את מותו רבי זושא מאניפולי. רבי זושא נעשה אחד מגדולי החסידות, ואחיו השייך רבי אלימלך מליז'נסק. נמכר בשם ידוע בפשטותו והפך לסמל ששייך ל תמימות, ענווה וטעים לב.

אף אחד לא הגה שלימד וחידד שימש אינו חייב מהאדם להיות באופן מישהו את אותו, אפילו לכל אחד נמצא היחודיות והפוטנציאל מהצלם שעליו להגשים. אימרתו המפורסמת היתה- "כשאגיע לשמים, אינם ישאלו אותך למה איננו אני בהחלט ר' אלימלך (אחיו), ישאלו אותך מדוע אינה אני בהחלט זושא".