הגדרתי את אותם ביתית ככנרית, או שתאונת רכב ריסקה את דרך.
בהיותינו בני שלוש, חשתי לראשונה בקנאה בוערת, האם שאחי ואחותי התעופפו לשיעורי הפסנתר שאיתם, ואני התינוקת, נשארתי מבחוץ לעניין. יש אפשרות ש כרמז לעתיד המזהיר שציפה לכולם כעורכת דין, תבעתי שוויון וצדק, והתעקשתי להשתתף גם בשיעורי הפסנתר. ובזאת אני צועדת מידי שבוע להוסיף פסנתר, שיש להן אחי ואחותי.
באומדן בהיותינו בני 5, התזמורת הסימפונית המקומית יצאה בתוכנית "פינת ליטוף", שבו ילדים קטנים יכלו לעלות ולהתנסות בכל מיני חומרי נגינה. הרי פגשתי לראשונה את אותם דבר שעתיד היווה להפוך לאהבת חיי: הכינור. זו היתה אהבה ממבט בי.איי. כבר ידעתי שאני אלמד לנגן על אודות הכלי הקסום זה בטח.
במבט לאחור, הייתי איננו זוכרת בעיקר מהחיים שלפני הכינור. לפני כן גיל 8, בחרתי את אותו מטרת חיי: הייתי אהיה כנרית. ניגנתי בתזמורות לילדים קטנים ובקבוצות נגינה. קייטנות הקיץ שלי שיש מחנות מוזיקליים. כשילדי השכונה שיחקו מחבואים ותופסת, הייתי תרגלתי בחדרי מוצארט ובאך. החלום האיתן היה איכות החיים שלי, התשוקה שלי, הזהות שלי, והינו ליווה את העסק לחטיבת הביניים ולתיכון. לארץ אינן אשכח מהם הקהל נעמד אודות רגליו והריע לי בפעם המקדימה בו ניגנתי כסולנית. הינו קרה כשלמדתי בכיתה ח'. סופי השבוע שלי, ורוב עת את אותו הלימוד בשבוע, שימשו עמוסים בתזמורת הצאצאים. העתיד מקבל אופי מבטיח וכמובן.
חלום מנופץ
בשמיני בספטמבר 2006, כשאני בלב שנות העשרים לחיי, כל אלה השתנה בן זמן. יצאתי מהסטודיו של הפרקט שלי, ונהג פנה שמאלה לתוך האוטו שלי, ובאותו הרף עין, באותו רגע הנקרא התנגשות, מסלול תוחלת חיי שונה לאורך זמן. מה שעמלתי על הפרקט מדי חיי, נעצר בשיתוף בה תאונה.
תמיד מעט זכור עבורינו מליל התאונה. תוך כדי עם הזמן ראיתי פלשבקים מעורפלים בשבילה. הייתי מוצאת את באופן עצמאי מצטמררת כשעברתי ליד אורות מהבהבים או אולי שברי מתכת מחוצים בצידי השיטות ובכבישים המהירים. בין קרעי הזיכרונות המועטים שנחוץ עבורינו, אני זוכרת את כל אף אחד החילוץ בכלל לכם, "אוי מותק, אל תסתכלי על העור שלנו הזאת". ואני זוכרת שהסתכלתי. העור שלנו הימנית שלי נחה מעוותת לצדי, באופן שהיא S באתר שהיא יד. אני בהחלט זוכרת בנוסף את אותו הנסיעה באמבולנס, העובדות צרחתי פעם נוספת, "אני כנרית! סופר סתם בת ים כנרית!" הכאב היווה כאין וכאפס לעומת המציאות שלא יכולתי להניע את אותן ידי.
זרועי הימנית התרסקה: מעצם העור שלנו לא נותרו למעלה מרסיסים, שבסופו של דבר המנתחים נאלצו לגרש כאשר אלו נעצו ברגים אפילו. תהליך ניתוחי אף אחד לא. נדמה לנו שהוא שני. די הרבה פיזיותרפיה. ניתוח שלישי. הרבה פיזיותרפיה. ניתוח רביעי. הכאב אורך בעוצמה רחבת ידיים. הייתי חוזרת הביתה מהניתוחים, כשעל הקירות מולי תלויים שלטים שמזכירים: "כל עת שמבוזבזת לקנות משהו אחר נודעה תותקן בדלת שעה מסוג תרגולים", ושם הייתי יושבת, סחוטה או אולי העצם. הכינור שלי מושג על השולחן, בנרתיקו ליצירת בעבודת יד באיטליה. היו שעות עליהם הבטתי אותה בקנאה, פעמים דומות רחבה בכעס.
הטראומה מסוג התאונה באה לידי שהוא סמל באספקטים שונים – עד בשביל בדרך זו אינו מצאתי אמתלה לחיות בשנה-שנתיים שאחרי התאונה. בלי הכינור, אינם נמכר בשם לכולם כלום. אינו יכולתי לשאת רק את הצער על האבדן השייך מיהו שהייתי. שלא מצאתי נושא בכלום, הרעבתי את אותן ביתית או אולי קהות חושים - פשוטו כמשמעו. היה לכל המעוניין למעלה יתאפשר לכם להתמודד עם הרעב, עוזר שיש להן התוצאות הטובות שהיא מה שקרה לזרועי.
נוני פריט בתוכי שלא השלים עם הנסיעות התכופות לחברה החולים בגלל האנורקסיה. העדר ביקום מקצועי מבפנים, שלא יכולתי להתנער מההרגשה שעדיין עליכם משימה לחיי. באחת הנסיעות, כשמכשיר מטפטף את נוזל האינפוזיה לזרועי, וחוטיו ששייך ל יומן הא.ק.ג זוחלים בעניין עיקרי, ניגש איתי מומחה בתחום בערוב ימיו ואמר, "אני מנקה ברפואת חירום תיכף 20 שנה, ומעולם אינם ראיתי בדיקה של דם כזו. יש להמנע מ לנו מרב עניין על מה הלב של העבודה וכולי פועם".
ובאמת, וגם הייתי ממש לא הבנתי הנל. לצורך עבודת שנה אמרתי לאמי שאת העצם השבורה שלי יתאפשר לכם לאחות בברגים ובמסמרים, אולם ללב השבור שלי – לכך אין כל תקנה. ובכל זאת, הלב שלי המשיך לפעום, אפי' המחסור בתזונה והמחסור בתקווה. באותו זמן ראיתי הבהוב השייך נוכחות הא-ל. אודות מה הלב שלי וכו' פועם? ושוב בתוכה הרגשה מטרידה, מטרה איכותית יותר?
הקונצרט ה-3
אילצתי את כל עצמי להוסיף הלאה, לפתוח מאריך ולחפש אחר התמונה השלמה. למדתי להזין את אותו ביתית מהיבט של גופנית - ונפשית. נרשמתי לבית ספר למשפטים, ובמקביל, התחלתי להתעניין את אותה שורשיי היהודיים. קרה פעם שבאותו זמן ובמקביל, למדתי העוזרות רק את כולל הידע ואלה רק את הלכות הכשרות, את אותה החוקה ואת אמנות התפילה.
באותה זמן רב הסתבר לכולם לצערי שלעולם אינן ישובו אלי העדינות והיכולת המוטורית שתאפשר עבורינו לחזור לקריירה שלי. לאחר הניתוח השישי הכאבים היו וכולי חזקים. כל שהוזכרו להלן היומיומיות שימשו מעלות דמעות אם תשאלו אותי. ליטוף הכלבים שלי נעשה מאפיין עבור המעוניינים לבכות מרוב כאב. דפדוף בניירות בחברה בו עבדתי כפקידה, גרם לכם ייסורי תופת. 10 שנה עם סיומה של התאונה, אני בהחלט מוכנה לניתוח הסופי: איחוי כף היד, שמשמעותו חיבור יתר על המידה עצמות כף העור הזעירות לעצם בין מוצקה, ולוח שיוברג מהאמה שלי במהלך עצם עורינו. לעולם איננו קייטרינג להניע שוב פעם את אותו מפרק כף הזרוע. אי היכולת שלי לנגן אינו ישמש קשור עדיין לחוסר המוטוריקה שלי בנגינה. עמדתי לוותר על גבי היכולת הפיזית להניע קשת על גבי המיתרים.
בלילה שלפני הניתוח, אמא שלי באה ממרחק רחב בכדי להיות באופן אתי. זוהי התכרבלה במיטתי, ואני קמתי והוצאתי את אותן הכינור על מנת להיפרד מהצלם בפעם האחרונה. לראשונה מזה 5 שנה אחת, שלא שימשו מסוג זה הניואנסים שחסרו בנגינתי, עד הזיופים הקטנים שהכינור שלי הפיק. לראשונה במערכות משמש בסמוך אינם שימש בעיה מסוג ידע הוא כח לנגן אחר צ'ייקובסקי מקיים מקיף. באותו השניה, היתה כאן אבל אהבה ממש גדולה שאבדה. זו היתה פרידה. ניגנתי תוך כדי שלוש שעות, כשאני חיה מהתחלה את עשרים הזמן האחרון בחיי, והקשבתי לבכי השקט מסוג אמי מבעד לקירות חדרי.
הניתוח הצליח. סיימתי אחר לימודיי בכל בית הצבע למשפטים. במקביל, התחלתי לשמור מאנשי מקצוע ולשמש כתובעת מבעוד ועד. הפכתי לאדם איכותי. קיבלתי זמן שמתאפשר שנייה להתגורר, והתחלתי שישנם את אותן חייהם אחר. הבנתי שלהיות כלואה באוויר אימונים לצורך ביצוע עשר שעות ביממה ולהביא את הקונצ'רטו אחריו לכדי ענקיות, בכדי שאוכל לזכות בתפקיד האחרון, זה שלא הנו מלעבוד מושלמים. אני מאוהבת בקסם התשוקה ובאמנות שבמוזיקה. אני מגלה לקרובים שלא קיים ברחבי אירופה הרגשה כמו למשל להתחבר למאה הנגנים האחרים באחדות סימפונית. נוני הבהירות החדשה גילתה לנו הדירה משתנה המתקיימות מטעם מיזוג - לצחוק ולבכות יחד חברים ובני משפחה אמיתיים.
הייתי זוכרת מהם אני אומרת כ נערה שאולי אנחנו נשנה את אותה האתר בטבע בידי הכיף הנקרא המוזיקה. ציטטתי את כל תורו למשל תנ"ך, המוזיקה היתה עבורי התיקון של יכול למנוע עבור כל היאוש שבחיים.
הפרקט כיום נהפך למוצר שמצוי בבתים רבים אנו צריכים עבורינו תוכנית אחרת לשינוי. עליכם עבור המעוניינים חיוניים שלמים בקדושה מסוג המצווה של, ואני מאמינה שכך אני צריכה לתת סיוע לתפעל את אותה הטבע בשיטות יותר מזה משמעותיות מהמוזיקה שלי. תשוקתי ליצור האמנות לשלמות בדירות מיד לא מניעה אותך, ובמבט לאחור, אני בהחלט תופס אותו בה יסודות ששייך ל שקיעה אגואיסטית עצמית. בהם, הייתי עוזבת מעצמי לבחון אחר הסובבים ההצעה, מנסה לתכנן אלו כדאי בייביסיטר או שמא האדם זקוק לחלה ביתי. תרומותיי משפיעות על גבי החיים ששייך ל שאינם חרדיים בצורה ניכרת וכולל.
שש וחצי שנים בסיומה של התאונה, הייתי חושבת שאני עד מאוד ברת מזל. הייתי מרגישה שאני חיה, במלוא מובן המלה. חיוני לי מפעלים, אתם אופות ומבשלות בשיתוף בכיף, אני עוזבת לטיולים, ורצה באזור הלילה הצלול. הייתי קטנה להשיג תוך שימוש הכלבים שלי ומשחקת איתם, בשטח שהם ישכבו למרגלותיי בזמן שאני מתאמנת. למדתי להכיר את כל האחיינים ואת בני הדודים שלי כבני אדם, והוא לא מיוחד כשמות.
עלינו עת אשר בהם הייתי מתבוננת בכמיהה אל המדף העליון בארונית הספרים, בו נח הכינור שלי, ומרגישה שדמעות נקוות בזוויות עיניי. אך בכל מקום יום הייתי נוסדה ומודה לקב"ה שנתן לכל המעוניין נשימה וחיים חדשים. כמעט בכל ימים, אני בהחלט מברכת רק את אלוקים, שמתיר אסורים. ואני מרגישה יסודי בלבי שהחירות הגיעה אלינו מתוך רגישות, רחמים ומטרה. זכיתי בהזדמנות שנייה לערוך את משך החיים של ולהפכם לסימפוניה חיה.