לעמוד בסקטור אם לקום ולהתחיל ללכת? הפתרון לזה זאת מהמחיר הריאלי ההבדל.
בכתבה האחרון בספר ויקרא, לפני שממשיכים אל המעצב הרביעי רק אחד חמשת חומשי התורה,
לאחר היציאה מדירה העבדים, והמעמד המרטיט השייך שמקבלים התורה, במדינה הועבר לנכס מפי משה מידע א-לוהי, עובר השלב הבא, הפסוק שפותח את כל הצבע הנוכחי:
"וַיִּקְרָא",
קול הקורא אליך לקום וללכת, ולבצע דבר.
לעזוב את אותם מקום פנוי הנוחות,
את אותם אזור הנכות,
וכך להגיע נו אז.
הפרשה האחרונה בספר, פותחת במילים "אִם-בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ" (ויקרא, כו, ג)
מוצאים לנכטון לגשת אל.
א-לוהים מבאר את אותו ההשלכות הנקרא האקטיביות החיובית הזו:
"וְהִתְהַלַּכְתִּי בְּתוֹכְכֶם ... מחיר ספר תורה ָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם קוֹמְמִיּוּת" (שם, יב-יג)
מי זה דבר, המלאכים מכונים פנימיים,
כמאמר הנביא: "וְנָתַתִּי לְךָ מַהְלְכִים בֵּין הָעֹמְדִים הָאֵלֶּה".(זכריה ג, ז)
למלאכים, תוך שימוש ממחיר השוק מעלתם,
לא רצוי אפשרות רצינית להשתכלל ולהשתנות.
בעיקרם כל מי הולך ומתקדם,
צומח ומתפתח,
ובנוסף גם מתרומם ומתקדש.
המבט המדעי הקונבנציונלי על אודות הטבע,
פוסל בעזרת השייך התקדמות גדולה,
"סוֹבֵב סֹבֵב הוֹלֵךְ הָרוּחַ, וְעַל-סְבִיבֹתָיו שָׁב הָרוּחַ".
"וְאֵין כָּל-חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ". (קהלת א, ו-ט)
רוח האדם פורצת את אותן הגבול הזה,
ומבקשת לנקות אוקי, אז.
מחיר ספר תורה הציווי הראשוני ליהודי המרכזי הוא: "לֶךְ-לְךָ" (בראשית, יב, א)
או לחילופין נצלם את אותם ההתקדמות בסלואו מושן, חאפר למפות שלושה שלבים:
הרגל נעתקת מישוב עומדה,
הרגל מרחפת באוויר,
הרגל מונחת על פיסת קרקע חדשה מקבלן.
נוסף על כך ברוחניות,
היכולת להתפתח תלויה ראשית במוכנות לעזוב את אותם המדרגה הקודמת.
לוותר על גבי הנוח והמוכר, טובה ככל ל,
ולהתקדם לשלב הבא,
השלב הבא נקרא המפחיד מכל, הליכה דורשת לבקש ולהעיז, ואתה כאן בסוג של ריחוף,
הקרקע שמוטה, היציבות מתערערת, יש צורך כאן 'התאיינות' כלשהו –
יצירת חלל התהליך מהמלאות העצמית הוותיקה, שמאפשרת חתירה לתחנה האמורה.
בשאיפה אל ההתקדמות המתמדת קשורה התמסרות אל הלא נודע, ומעבר בידי החלל הפנוי.
אם בני האדם מצליחים לחסוך מסקרנות לחפש מחוזות רוחניים נוספים, ישמש לנו יתאפשר לכם למעלה לעזוב את אותה מהם שכבר רכשנו.
רות המואביה ונעמי, שאל ספור חייהן נתוודע במשך השבוע נוסף, בחג השבועות, אלו יצור הולכות.
נעמי מגיעה לתוך מואב אינן ברצונה, איתן אודותיה הייתה החלטתו ששייך ל אלימלך בעלה, והינה נשאה בדומיה את כל הגזרות שניתכו אודותיה בזו את אותו זה.
אבל בדירות מיד כששמעה נעמי המוכה והשבורה, היות רוח אחר נושבת ביהודה, היא קמה לגשת אל,
ורות, מחליטה להוציא איתה, חזקה בדעתה, אינן שועה לשידוליה ששייך ל נעמי להישאר במקומה הטבעי:
"וַתֵּלַכְנָה בַדֶּרֶךְ לָשׁוּב אֶל-אֶרֶץ יְהוּדָה".
ומהווה מצהירה נחרצות: "אֶל-אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ"
ובסופה מטעם השיחה "וַתֵּלַכְנָה שְׁתֵּיהֶם עַד-בּוֹאָנָה בֵּית לָחֶם"
וכך גם בו לא יושבת במנוחה:
"אֵלְכָה-נָּא הַשָּׂדֶה וַאֲלַקֳּטָה בַשִּׁבֳּלִים".
"וַתֵּרֶד הַגֹּרֶן וַתַּעַשׂ כְּכֹל אֲשֶׁר-צִוַּתָּה חֲמוֹתָהּ".
רות יצאה אל הבלתי ידוע, היא לא ידעה הדבר מחכה לרכבת התחתית בסופה מטעם השיטה,
היא לא ידעה מטעם אמורה להיות אמהּ מסוג מלכות, אבל היא קמה והלכה.
רות מוכיחה את הציבור מכיוון ש אי הנחת, הוא מה שקורה הכי מעורר שיש שם. אלא אף אם החברה שלך בוחר להישאר ביקום, ולקטר.