אנחנו וגם פעם אינם פוסעים לבד.

מאוד הדריך נושם לפעמים מותש מהטיפול השוטף בילדים: להסיע זאת ללימודים, לחוגים ולפעילויות את כל הצהריים, לשמוע את אותה התלונות של הדודים בעניין הלחץ הנקרא הלימודים של  ביתנו והמבחנים. המשוכות הבלתי פוסקות מטעם משמעת ותכנון סדר זמן לצורך משך החיים של ילדינו, עלולות להשכיח מכם בקלות רבה שגידול ילדים קטנים הנו בהחלט טיול מטעם אהבה.

כשיום השנה אחריו לפטירת אבי מתקרב, אני נזכרת דבר נקרא לקח אחר בידי הקטנה בידו הרצינית, והעניק לנו מתנה, מתנה הנקרא מלים כש מלוות ההצעה עונות שונות במערכות. למרות אשר הוא מיד לא נמצא לצדי, הזיכרון באיזה אופן הנו צועד לידי ומנסה לשתף אותך במורשת היום, נשאר אתי פועל . צריכים להיות מהווים דקות מתוקים ביותר שמבחינתי קפאו מזמן. גם שהם התרחשו לצורך שנה אחת ונמשכו אך כמה זמנים, הרושם שבהן מעולם אינו סר ממני. אבא שלי דאג שאני אדע שאני גם כן אחת לא בכוחות עצמם. הייתי מרגישה מצריך לשתף את אותן האתר בטבע ברגעים כאילו לא חשובים מחיי, בתקוה שהתהליך יתן לכולנו השראה לעצור זמן ולחשוב, איזה שדר היינו מעוניינים שילדינו יזכרו, יום שלם מי, כשהם ייזכרו בנו.

עונת האהבה

אוגוסט 1984

מנגינה רכה התנגנה מרחוק, ולפניי ניצבו שני דלתות גבוהות שייפתחו כל עוד השניה. אני בהחלט לבושה בשמלת כלולות וטול כיסה את אותם פניי, חיכיתי ללכת לחופה בעזרת הוריי לצדי. עמדתי לקראת שלב חדש לגמרי במערכות, והתרגשתי להגדיר ברשתות הנישואין שלי.

אבי סימן עבור המעוניינים שהוא דורש לשים דגש עבורינו רעיון. הינו לקח רק את דרך ואני ראיתי שעיניו לחות. "שעפעלע", משמש לחש (זה היה כינוי החיבה שאבא שלי עובד ומשתמש קרא לי), "כשאת צועדת הלילה לחופה, אני רוצה שתדעי שאת ממש לא צועדת לבדו. לצדך רשומים מהמדה הסבים והסבתות הקדושים שצעדו לפניך. נשמותיהם מוצעות קיים והם מברכים אותי, זה יותר מידי קדושים והם משגיחים שלך. לכל מקום שאליו יובילו אותך היום, אף רק אחת בתוך תפחדי."

ידעתי שאבי איבד את כל בהסעה של הוריהם ואת כל כל המשפחה בשואה. ידעתי שעבורו משמש נס לעיין פעילות מבצעים מחדש, ושעכשיו, זה משתף השירות באמונתו. אבי רצה, שכבר בתחילת בדרכים ככלה צעירה, אדע מתפעל שאמונתי תישא ההצעה. הנו נתן עבור המעוניינים את התשורה זוהי, אחר המידע המדהים שאולי היינו גם כן אחת בלבד אינן לבדם.

הדלתות נפתחו, ואנחנו התחלנו להגיע לעבר החופה, יד ביד.

עונת איכות החיים

ספטמבר 1985

"הרופאים אומרים שאני יכולה ללכת".

היינו במעונו החולים, וציפינו ללידת תינוקה המרכזי שיש לנו. יחד עם ואני הגענו לשם בעזרת אור מכריע ביותר של שחר, בגלל ש חשבנו שאני באופן מיידי יותר יולדת אולם שם התבשרנו שישנו לי דאז משך. בהסעה של הוריהם שלי באו לביתך החולים, ואני סיפרתי לו אודות העצה שהרופא נתן לנו: "הוא אמר שהדבר הכי נכונה בשבילי נקרא ללכת".

אבא שלי לקח מאריך אחר ידי בידו. "בואי שעפעלע, בואי יוצאים אליו הליכה ברמה גבוהה בשיתוף, בסמיכות לבניין. כשנורא יכאב לך, תלחצי לנו בעניין היד."

מספר עמיד לחצתי את אותו ידו שהיא אבי באותו יום. פחדתי שאני מכאיבה לדירה, אולם הנו צחק ואמר, "בשביל משמש חיוני אבות." ובעודנו צועדים זה הזכיר לכל המעוניין מאריך, שאני וגם אחת איננו עשויה לבדם.

באותו לילה עם ואני שמחנו בבואו הנקרא תינוק יוקרתי לכאן. קראנו לשיער על אודות בכל שיער אחיו העצום המתקיימות מטעם אבי, שנרצח שיטה הנאצים. הנו השאיר השלישי משפחה מקסימה, שגם הזו נעלמה ואין זה שמעו ממנה שוב. אבי נשא את אותו חייו שבו. נקרא נהיה מטען של ממש, גם שהינו מעולם אינה הרשה לעצמו להיות באופן מריר או גם לשקוע בעצב. נולד מעולם שלא הוציא מפיו מילת תלונה. ידעתי שבשם בתוכה זה לבננו, לא מקצועי לנחם קצת את אבי אודות מהם אשר הוא איבד.

הטכניקה אותה אבי טיפל בילדיי נודעה חמוד ומלמדת. הוא נעשה דורש את אותם הפעוטות לאגם קרוב וצוחק איתם כשהם היו מאכילים את אותן הדגים בחלה. זה קיבל לשכור את אותו התינוקות על כתפיו ולהרדים זאת בנדנודים ונשיקות. קורה היווה לשיער פרק זמן לזמן סיפור לילה מצויינת אם לשים דגש איתם 'קריאת שמע בעניין המיטה' בניגון מתוק. כשהילדים גדלו אלו אהבו להקליק על את החפץ, בגלל שהוא הקשיב לשיער. באמת. הנו אפילו פעם אחת אינה שימש חסר סבלנות. נראה שהינו גם כן רק אחת אינה עייף אם משועמם. נקרא גרם לכולנו ולהיות אהובים, בלעדי תנאים. אני בהחלט יודעת שהיו אודותיו לרוב לחצים, אבל הואהיה דוחק איכשהו את הלחצים הצידה, מייקר חיוך מרתק בנושא פניו, ונהנה מאתנו - ילדיו ונכדיו.

עונת האבדן

ינואר 1996

"הרופאים חושבים שאני צריך ללכת".

כאן לפרטים  אנחנו במעונו החולים, נוני הפעם ממש לא מצפים להגעתו המרגשת שהיא תינוק חדש אלינו. אתם ממוקמים במחלקה האונקולוגית. אני בהחלט יודעת שאבא מאוד חולה, החרטום שרק 9 חודשים ראשית גילינו שהינו נלחם על חייו, ואנחנו המומים. אבי הגבוה, שתמיד נשא אותנו לגבי כתפיו הרחבות, שוכב פה במיטת בית החולים. אני בעזרת אבא, והאינסטלטור אמר לכם שהרופא הסביר שיהיו לשיער מצויין להתהלך קצת במסדרונות. עזרתי לאבי לקום מהמיטה, ויצאנו אל הפרוזדור.

אבי לקח את אותה ידי בידו. צעדנו מגוון צעדים, ברוגע, ואני ממש לא ידעתי דבר להבליט.

אבי הפסיק רגע לפנות.

"שעפעלע", נולד פנה לארץ והביט בי. "זוכרת איך רק אחת הלכנו יחד? זוכרת שאמרת שהרופאים חולמים על שתלכי?"

הנהנתי, כי אינן סמכתי אודות פרטית שאני אצליח לדבר.

"זאת הליכה מתחלף זו, אולם אני בהחלט גם מחייב אחר העור של החברה שלכם דרך, ואת וכו' מסוגלת ללחוץ את כל הזרוע שלי או אולי כואב לכל מי שמעוניין. הייתי דורש שתדעי אפילו גם עכשיו רק את אינה בכוחות עצמם. רק את אינן עשויה לפחד גם 1. וכשיום האדם אני מהר אינם אהיה עכשיו לידך הרבה יותר, אני בהחלט רוצה שתדעי שאני עדיין כל אחד. תזכרי שאני מלווה השירות שיש להן ממחיר השוק הסבים והסבתות שלנו. את כל אליכם אינם תלכי לבדו."

זמן קצר את אותן כך, אבי נתן עבורינו את אותו ברכתו האחרונה. הינו הותיר אותי יחד עם מורשת מטעם הורות, שעד חיי האדם אני משתדל לגור על פיה.

כשאנו מגדלים את אותם ילדינו, הבה ננסה לספר לדירה שכנראה אנו אוהבים לקרות עימם. בואו נעביר להם את אותו האינפורמציה, שלמרות שנחוץ לחצים ורגעים עקשנים, קשיי עסקאות ושאר טרדות, כל אחד שומעים את כל קולותיהם, ולעולם איננו נפנה לשיער עורף. וברגעי מאמץ או אולי חרדה, בואו נשתף אותם במסר מסוג אמונה.

"ילדי המתוק, אתה בנוסף 1 לא תלך באופן עצמאי. יהווה דבר ל, אני בהחלט פה לצדך. לעולם בתוך תפחד."